כשם שאירוע הלחימה בין חמאס לבין ישראלי ברצועת עזה במאי 2021 לא היה עוד "סבב" לחימה שגרתי, כך האירועים האלימים שהתחוללו בעיקר בערים המעורבות בסמיכות להתכתשות בעזה לא היו עוד מתיחות בין יהודים וערבים בסיפור הבלתי נגמר של הקונפליקט האתני-לאומי בשטחי הארץ והמדינה. אירועי מאי 2021 הצטרפו לשני אירועים אלימים משמעותיים שהתחוללו לאורך ההיסטוריה של יחסי המדינה הציונית עם המיעוט הערבי. הראשון ידוע בכינוי כ"אירועי יום האדמה" שהתחולל במרץ 1976, והשני נודע בשם "אירועי אוקטובר 2000" והתפרץ בחסות המשא ומתן בקמפ-דיויד והתרסקות הסכמי אוסלו.
לאירועים הללו היה מכנה משותף, למרות שלכאורה כל אחד מהם התחולל במציאות היסטורית שהייתה ייחודית לזמן הספציפי ולנסיבות חברתיות מוגדרות. אירועי יום האדמה התחוללו בצל סוגית הקרקעות המופקעות באזור הגליל; אירועי אוקטובר 2000 התרחשו על רקע ביקור אריאל שרון בהר הבית. ואילו אירועי מאי 2021 פרצו בסמיכות לחימום האווירה בירושלים על רקע המחלוקת המשפטית בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. ברם, כל אלה היו רק טריגרים חיצוניים שהניעו את גלגלי האירועים. כולם ביטאו קריאת תיגר מפורשת מצד המיעוט הערבי, לרבות חלקים ממנהיגותו, על מודל היחסים שהוגדר, גם אם לא פורמאלית, על-ידי המדינה להסדרת יחסיה עם המיעוט.
שורשיו של מודל זה עוצבו כבר לאחר סיום קרבות 1948 ולמעשה לא השתנו כהוא-זה עד ימנו אלה. בבסיסו עמדה ההבנה כי אין ממש פתרון ל"שאלה הערבית" בישראל ולנוכחות המיעוט במדינה הציונית. זו אינה יכולה להטמיע את המיעוט וגם לא לאפשר לו להגדיר את עצמו כמיעוט לאומי מאותה הסיבה שהחלופות הללו מאיימות על אופייה היהודי של המדינה וביטחונה. החלופה היחידה הייתה להגדיר את המיעוט כישות סף, מעין מובלעת חברתית-פוליטית בתוך המרחב הישראלי, המזכירה את מודל הקיום היהודי בגלות, שמצד אחד יש לה נוכחות במדינה היהודית אבל מצד שני היא נבדלת ממנה בפרמטרים אתניים, תרבותיים ודתיים. באופן זה מתאפשר למדינה מצד אחד לשמור על צביונה הציוני-יהודי ומצד שני להשלים עם הנוכחות הזרה של המיעוט הערבי שבתוכה.
רבים לא הבינו כי מדובר במהלך, שגם אם לא היה מתוכנן במובן הפורמאלי נחשב ליותר מתגובה ספונטנית של אזרחים ערבים למציאות הביטחונית. אלה שזה היה צעד אסטרטגי מצד הערבים שנועד לרסק את רעיון המובלעת, וקונקרטית לאתגר את מודל השילוב הכלכלי שנועד ליצוק בו תוכן משמעותי.
רעיון המובלעת קיפל בתוכו הבנה כי לא מדובר במודל אופטימאלי שיפתור מהיסוד את "השאלה הערבית", אלא בצמצום חסרונות של מצב קיים. ההבנה הייתה כי זוהי חלופת "אין ברירה" בהיעדר אחרות טובות מכך, ולכן המציאות הכרונית של מתח וקונפליקט על רקע נבדלות אתנית ולאומית אינה צפויה להיעלם אך ניתן לווסת אותה. לשם כך נדרש לצקת תכולה במובלעת של המיעוט אשר תצמצם את חוסר הנוחת ותאפשר דו-קיום סביר. זהו האתגר המרכזי שעמד לפתחן של כלל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה כאשר בכל אחת מהתקופות הוגדרה תכולת המובלעת באופן שונה: בשנות השישים דרך רעיון השילוב הפוליטי-בירוקרטי של חלקים מהמנהיגות הערבית; בשנות השבעים והשמונים דרך רעיון צמצום הפערים החברתיים-כלכליים; ולמן שנות התשעים דרך רעיון השוויון הפוליטי.
כל אחד מהמודלים הללו אותגר בסופו של דבר על-ידי המיעוט הערבי שמעולם לא הסתפק במה שהמדינה הציונית הציעה לו, וביקש לרסק את מודל המובלעת אשר לא הציע לו את משאת הנפש האוטופית: הגדרה לאומית קולקטיבית. וכמעט כל מעשה של אִתגור שכזה לווה באקט של אירוע התפרצות שהיה בו אלימות והתנגשות בין ערבים ויהודים, בעיקר אנשי כוחות הביטחון. גם אירוע מאי 2021 שיקפו ניסיון לרסק את מודל המובלעת, ובעיקר את התכולה החדשה שהוגדרה עבור המובלעת הערבית במדינת ישראל. המובלעת נשענה למן העשור השני של המאה הנוכחית על מודל השילוב הכלכלי, שמשמעותו לא רק איחוד הכלכלות הערבית והיהודית, שתמיד היו מערכות נתיקות, אלא שילוב הערבים בענפי הכלכלה המתקדמים של ישראל, כמו מקצועות ההיזנק (היי-טק), כגורם שאמור לתרום לתוצר הלאומי. מטרת שילוב זה הייתה להפחית את הזדקקות המגזר הערבי לתמיכה ממשלתית. מאחורי הרעיון עמד גם קונספט השלום הכלכלי של הימין שביקש להמיר קדמה כלכלית בערכים לאומיים-פוליטיים, ולהקטין באמצעות השילוב הכלכלי את חוסר הנחת הלאומי אצל המיעוט הערב ("מודל דובאי" או "הסכמי אברהם").
ההתפרצות של מאי 2021 במגזר הערבי הייתה דומה להתפרצויות הקודמות במגזר הערבי (1976, 2000) במובן הזה שגורמים מתוך המגזר הערבי הצביעו ברגליהם נגד הקונספט של שילוב כלכלי שנועד למלא בתכולה את מודל המובלעת. אולם ההתפרצות האחרונה הייתה שונה משתי ההתפרצויות הקודמות בשני עניינים. הראשון הוא שהאלימות חרגה מגבולות המרחב הערבי האוטונומי-למחצה של יישובי הגליל ו"המשולש", והתפרצה בערים מעורבות, היכן שהפריפריה הערבית שלא הרוויחה מהמודל הכלכלי נמצאת בשוליו. לעניין זה נודעה משמעות רבה כיוון שהגורם שספג את האלימות לא היו אנשי כוחות הביטחון אלא היו אלה אזרחים יהודים מן השורה. השוני הנוסף הוא בזמן התגובה האיטי של מדינת ישראל, ובעיקר מנגנוני הביטחון שלה לאירועים הללו, שנבעה בעיקר מחוסר הבנה עמוקה לגבי טיבם של אלה.
הרושם הוא כי רבים תפסו בישראל את אירועי מאי 2021 כעוד התכתשות בין יהודים וערבים, מעין מכה קטנה בכנף האזרחית של הדו-קיום בין יהודים וערבים. רבים לא הבינו כי מדובר במהלך, שגם אם לא היה מתוכנן במובן הפורמאלי נחשב ליותר מתגובה ספונטנית של אזרחים ערבים למציאות הביטחונית. אלה שזה היה צעד אסטרטגי מצד הערבים שנועד לרסק את רעיון המובלעת, וקונקרטית לאתגר את מודל השילוב הכלכלי שנועד ליצוק בו תוכן משמעותי. מבחינה זו, אירועי מאי 2021 לא היו אירוע אזרחי, אם כי אירוע לאומי בעל משמעות המוגדרת במונחי החוק כמעשה של חתרנות מדינית.
היגיון לאומי
בשנת 1976 הבין ראש הממשלה, יצחק רבין, כי אירוע השביתה הכללית שמתכנן לערוך המגזר הערבי ב-30 במרץ אינו אירוע אזרחי ולכן הכיל עליו "היגיון" של טיפול צבאי ושלח את חיילי צה"ל לגליל. בשנת 2000 הבין הדרג המדיני הבכיר בראשות ברק והפיקוד המשטרתי בראשות אליק רון כי לא מדובר באירוע אזרחי רגיל, ולכן הופעלו כלפי המתפרעים שיטות שחרגו מדפוסי הפעילות המשטרתיים הקלאסיים (ועל כך שילמו ראשי המשטרה מחיר אישי כבד בהמלצות האישיות שנתנה לגביהם "ועדת אור" שהוקמה לחקר האירועים האלימים). באירועי מאי 2021 האסימון נפל בהדרגה. לחלקים מהמערכת לקח זמן להמיר את ה"היגיון האזרחי" של האירוע ב"היגיון לאומי" ולהבין כי לא מדובר בעוד התכתשות מקומית בין יהודים וערבים אלא באירוע בעל משמעות נרחבת. אחד מהראשונים להבין זאת היה ראש הממשלה נתניהו שהציע לשגר כוחות צבא לערים המעורבות. משהתרחשה הטרנספורמציה הקוגניטיבית שיגרה המשטרה את יחידות משמר הגבול ובעיקר הכניסה ישראל את שירות הביטחון הכללי לתוך האירוע שהוגדר, גם אם לא פורמאלית, כאירוע ביטחוני-לאומי.
הנטייה המסתמנת בעקבות אירועי מאי 2021 היא להחזיר את הגלגל לאחור ולמתן את רמת המתיחות מול המגזר הערבי, כולל בערים המעורבות. אולם, באופן פרדוקסאלי כדי להשיב את הסדר הקודם על כנו ולשקם את מודל המובלעת דרושה הבנה אצל כלל השחקנים, ובעיקר אצל הגורם הערבי, כי מדינת ישראל אינה תופסת את האירועים הללו במונחים של מכה קטנה בכנף הדו-קיום. התנאי להמשך תפקוד המודל כרוך, כפי שהיה באירועים היסטוריים קודמים בהעמדת "קיר ברזל" בפני ניסיונות לקעקע אותו, והדבר מצריך פרקטית המשך מיצוי מבצע "חוק וסדר", העמדה לדין של מתפרעים, טיפול משפטי במסיתים והגברת הנוכחות של כוחות הביטחון בתוך הערים המעורבות. כל זאת, לצד מאמץ להבין כיצד ניתן לשכלל את מודל השילוב הכלכלי כך שיוחל גם על קבוצות השוליים בחברה הערבית שאינן שותפות בו ועל כן חותרות לקעקע אותו.
